אני מור.
פסיכותרפיסט CBT, דוקטורנט בפסיכולוגיה, מוזיקאי וגיטריסט. אבל הסיפור שלי לא באמת מתחיל שם. גדלתי כילד ADHD שבוהה בקירות. הראש שלי היה הרבה פעמים במקום אחר.
לא תמיד במקום שבו בית הספר או הסביבה ציפו ממני להיות. יכולתי לשבת בכיתה ובאותו זמן להיות בעולם אחר לגמרי. עם השנים למדתי להכיר את הראש הזה. וגם למצוא את המקומות שבהם הוא עובד בשבילי. אחד מהם היה מוזיקה. והשני היה אנשים.
הרבה ממה שאני יודע על אנשים למדתי מלפגוש אנשים.
הדרך שלי כמטפל לא התחילה רק בספרים ובחדרי טיפול. חלק משמעותי ממנה היה בשטח. עבדתי עם בני נוער בסיכון. עם אנשים המתמודדים עם התמכרות. עם אנשים בזנות ועם אנשים שנמצאו בתקופות ומצבי חיים מורכבים מאוד. במשך שנים גם התנדבתי בפרויקט להפחתת נזק ועבדתי עם אנשים ממש במקום שבו החיים שלהם קורים. לפעמים המפגש היה בחדר. ולפעמים הוא היה ממש ברחוב. ושם למדתי משהו שאני לוקח איתי עד היום:
לפני שאתה מטפל באדם, אתה צריך לדעת לפגוש אותו. לדבר איתו. להקשיב באמת. להיות סקרן. לא למהר לשפוט. לא להיבהל ממה שהוא מספר. ולא לחשוב שאתה כבר יודע מי עומד מולך רק כי אתה יודע איך קוראים למה שהוא עובר. אולי כי אני מכיר בעצמי משהו מהמקום הזה.
המקום שבו מבחוץ רואים התנהגות אבל לא תמיד רואים את האדם שמאחוריה.
ואני לא חי רק בתוך הקליניקה.
אני גם מוזיקאי וגיטריסט פעיל. אני מנגן. עושה חזרות. מופיע. עולה על במות. וזה לא משהו שאני עושה ״אחרי העבודה״. זה חלק ממני. לכאורה מוזיקה וטיפול הם שני עולמות שונים. אני לא בטוח שהם כל כך שונים. בשניהם צריך לדעת להקשיב. בשניהם צריך להיות נוכח. בשניהם צריך לדעת מתי להוביל ומתי לתת מקום. בשניהם אפשר להגיע מאוד מוכנים ועדיין משהו אחר לגמרי יקרה בחדר. וזה חלק מהעניין. וכן. יש גם את הספרים. חשוב לי מאוד לדעת מה אני עושה. אני בעל תואר שני, בוגר לימודי פסיכותרפיה CBT בבר־אילן, עברתי הכשרות ב־REBT ובטיפול דינמי וכיום אני דוקטורנט בפסיכולוגיה. מאז 2014 אני מנהל קליניקה עצמאית ועוסק בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, בשילוב גישות נוספות ובהתאמה לאדם שמולי. הלימודים נתנו לי ידע. השנים נתנו לי ניסיון. המוזיקה לימדה אותי עוד משהו על הקשבה. והאנשים שפגשתי בדרך לימדו אותי הרבה ממה שאני יודע על מפגש. למדתי טיפול באוניברסיטה. למדתי אנשים בחיים. אני צריך את שניהם בחדר.
